המילים שבדוח, מוסברות.

פטריות מיקרוסקופיות שגדלות על חומר אורגני לח: גבס, עץ, טפט, אבק. העובש עצמו הוא רשת של תאים (תפטיר); מה שרואים על הקיר הוא המושבה, ומה שנושמים הם הנבגים והחלקיקים שהיא משחררת. עובש צריך לחות, לא אור, ולכן הוא מופיע מאחורי ארונות ובתוך קירות לפני שמבחינים בו.

יחידות הרבייה של העובש, בגודל של מיקרונים בודדים. הם נמצאים בכל אוויר, בפנים ובחוץ; השאלה בבדיקה היא לא אם יש נבגים אלא כמה, מאילו מינים, ובאיזה יחס לאוויר שבחוץ. ריכוז גבוה של מין אחד בפנים לעומת החוץ מעיד על מקור בתוך הבית.

החוטים הדקים שמהם בנוי גוף העובש. שברי תפטיר בדגימת אוויר הם ממצא חשוב: הם לא מגיעים מבחוץ עם הרוח כמו נבגים, אלא מעידים על מושבה פעילה שמתפרקת בתוך החלל הנבדק.

המין שמכונה בציבור "עובש שחור". גדל על חומרים עשירים בתאית שנשארו רטובים זמן רב: גבס אחרי נזילה, קרטון, עץ. הנבגים שלו כבדים ודביקים ולכן נדיר לתפוס אותם בדגימת אוויר; זיהוי אמין נעשה בדגימת משטח או ב-DNA מאבק.

שתי הקבוצות הנפוצות ביותר בבתים בישראל, ובדגימת אוויר במיקרוסקופ הן נספרות יחד כי הנבגים דומים. גדלות על אבק, אוכל, מזגנים ומשטחים לחים במעט. ריכוז גבוה בפנים הוא הממצא השכיח ביותר בבדיקות שלנו, ובדרך כלל מצביע על לחות כללית ולא על נזילה אחת.

מין שמופיע אחרי נזק מים ממושך, לרוב יחד עם סטכיבוטריס, על גבס ועץ רטובים. נוכחותו בדגימה היא סימן שהחומר היה רטוב שבועות ולא ימים, ולכן היא משנה את ההמלצה מניקוי להחלפה.

כמות אדי המים באוויר כאחוז מהמקסימום שהאוויר יכול להכיל באותה טמפרטורה. מעל 60% לאורך זמן רוב מיני העובש מסוגלים לגדול על אבק ומשטחים; מתחת ל-50% רובם לא. אוויר חם מכיל יותר מים, ולכן אותה כמות אדים נותנת לחות יחסית גבוהה יותר בפינה קרה של החדר.

הטמפרטורה שבה האוויר רווי ואדי המים מתחילים להתעבות לטיפות. כל משטח בבית שקר יותר מנקודת הטל של האוויר סביבו יירטב: חלון בחורף, קיר חיצוני מאחורי ארון, צינור מים קרים. זה הגשר בין "בבית לח" לבין "יש כתם רטוב בדיוק כאן".

מים שנוצרים מהאוויר על משטח קר, בלי שום נזילה. הסיבה הנפוצה ביותר לעובש בפינות תקרה, סביב חלונות ומאחורי רהיטים בדירות ישראליות בחורף. הפתרון הוא חימום, אוורור ובידוד, לא אינסטלטור.

מים מהקרקע שעולים בקיר דרך הנימיות של הבטון והטיח, בדרך כלל עד גובה של כמטר. מזוהה בפס רטוב אחיד לאורך תחתית קיר, טיח שמתפורר ומלחים לבנים. נפוץ בקומות קרקע, במרתפים ובבתים על יסודות ישנים.

מקום במעטפת הבניין שמוליך חום מהר יותר מסביבתו: עמוד בטון בתוך קיר בלוקים, חגורת רצפה, משקוף. בחורף הוא הנקודה הקרה ביותר על הקיר הפנימי, ולכן המקום הראשון שבו מתעבים מים וצומח עובש, לרוב בפס אנכי או אופקי ישר.

כמה מים מחזיק חומר הבנייה עצמו, להבדיל מהאוויר. נמדדת במד רטיבות באחוזים או ביחידות יחסיות. גבס מעל כ-1% רטיבות ועץ מעל כ-16% נחשבים רטובים מספיק לצמיחת עובש, גם כשהמשטח מרגיש יבש ביד.

משאבה שואבת נפח ידוע של אוויר (למשל 75 ליטר) דרך קסטה שלוכדת חלקיקים על משטח דביק. במעבדה סופרים ומזהים את הנבגים במיקרוסקופ ומחשבים ריכוז לכל מטר מעוקב. תמיד נלקחת גם דגימה בחוץ להשוואה, כי בלי ייחוס המספר הפנימי לבדו לא אומר הרבה.

סרט דביק שקוף שנלחץ על הכתם, או מטוש שמנוגב עליו, ונשלח למעבדה לזיהוי במיקרוסקופ. עונה על השאלה "מה זה הכתם הזה" ומזהה מינים שדגימת אוויר מפספסת, כמו סטכיבוטריס. לא מודדת חשיפה, רק נוכחות.

ההשוואה בין ריכוז הנבגים בחדר לבין הריכוז בחוץ באותה שעה. בבית תקין הפרופיל בפנים דומה לחוץ ונמוך ממנו. ריכוז פנימי גבוה יותר, או מין שמופיע בפנים ולא בחוץ, מעיד על מקור בתוך הבית. זה הבסיס לפרשנות של כל דגימת אוויר.

מכשיר שמודד רטיבות בתוך חומר. סוג אחד עם פינים שננעצים בחומר ומודדים מוליכות; סוג שני ללא מגע שסורק כמה סנטימטרים לעומק. משתמשים בו למפות את גבול הרטיבות בקיר ולמצוא את המקור, שלרוב לא נמצא איפה שהכתם.

מצלמה שמראה הבדלי טמפרטורה על פני הקיר. משטח רטוב קר יותר בגלל האידוי, ולכן נזילה מאחורי הטיח או גשר תרמי מופיעים ככתם כהה עוד לפני שיש סימן גלוי. המצלמה לא רואה מים; היא רואה קור, ולכן כל ממצא מאומת במד רטיבות.

חלקיקים באוויר בקוטר של עד 2.5 או 10 מיקרון. חיישני הניטור שלנו מודדים אותם ברציפות; נבגי עובש ושברי תפטיר נופלים בטווח הזה, כמו אבק, עשן ופיח. עלייה במקביל ללחות גבוהה בחדר סגור היא דפוס שמצדיק בדיקה.

גזים שמשתחררים מחומרים: צבע, ריהוט, חומרי ניקוי, וגם מעובש חי (אז הם נקראים MVOC). ריח ה"טחב" הוא MVOC. חיישן VOC לא מזהה עובש בפני עצמו, אבל ריח טחוב קבוע בלי מקור גלוי הוא אחת הסיבות הנפוצות שבגללן מזמינים בדיקה.

מדד שפותח ב-EPA האמריקאי: ניתוח DNA של אבק הבית ל-36 מיני עובש בשיטת qPCR, שמסוכם לציון אחד. 26 מהמינים מעידים על נזק מים ו-10 נפוצים בכל בית; הציון הוא ההפרש ביניהם. בניגוד לדגימת אוויר, האבק מייצג חודשים ולא רגע אחד. הפאנל שאנחנו מריצים מזהה 15 גורמים פטרייתיים מרכזיים.

גרסה מצומצמת של ERMI שמסתכלת על חמישה מינים בלבד, אלה שמקושרים לרוב לנזק מים חמור. משמשת בעיקר כדי להעריך אם בית שעבר שיקום בטוח לחזור אליו. ציון נמוך מ-11 נחשב בדרך כלל מקובל.

שיטת מעבדה שמכפילה מקטע DNA ייחודי לכל מין וסופרת כמה עותקים היו במקור. כך מזהים מין עובש גם כשאין נבגים שלמים לספור, ומכמתים אותו במספר ולא בהערכה ויזואלית. זו הטכנולוגיה מאחורי ERMI.

חומרים כימיים שמינים מסוימים של עובש מפרישים, כמו אוכרטוקסין A, אפלטוקסינים וטריכותצנים. הם אינם חיים ולכן נשארים באבק ובחפצים גם אחרי שהעובש הוסר. בדיקת עובש רגילה לא מודדת אותם; לשם כך נדרש ניתוח כימי במכשיר LC-MS/MS. ההשפעה הבריאותית תלויה בחומר, בריכוז ובחשיפה, ונקבעת עם רופא.

מכשיר אנליטי שמפריד תערובת כימית לרכיביה ומזהה כל רכיב לפי המסה שלו. זו השיטה שבה מודדים מיקוטוקסינים באבק, ברגישות של חלקים למיליארד. הפאנל שלנו מכסה 16 רעלנים בחמש משפחות.

התיעוד שמלווה כל דגימה מרגע האיסוף ועד התוצאה: מי אסף, מתי, איפה, ומי קיבל במעבדה. זה מה שהופך דוח למסמך שאפשר להסתמך עליו מול ביטוח, קבלן או בית משפט, ולא רק לחוות דעת.

הסרת העובש והחומרים הנגועים ותיקון מקור הלחות, על ידי קבלן. אנחנו בודקים ולא משקמים, בכוונה: מי שמוכר את התיקון לא צריך להיות מי שקובע אם הוא נחוץ. בדיקה חוזרת אחרי שיקום מאמתת שהריכוזים חזרו לרמת החוץ.